הורות טובה דיה

השבוע התקשרה אלי חברתי יעלי, וסיפרה לי שקיבלה הצעה שאנשים אחרים היו מוכנים להוריד בשבילה אוזן: נסיעה של שבוע לזנזיבר, כאורחת של משרד התיירות המקומי, כולל אירוח במלון חמישה כוכבים, טיולי שטח, ספארי שייט וכל הפינוקים. תמורת כל השדפע הזה יעלי תירכה לכתוב כתבה תיירותית. היא אמרה לא. "אז אני אסע!", זעקתי, לפני שהשתלטתי על עצמי ושאלתי אותה למה, בעצם, סירבה להצעה כל כך מפתה - כאילו מדובר באמבטיה לתינוק או בכסא בטיחות לרכב. "בגלל תמרה", היא ענתה בפשטות. "אי מפחדת שיהיה לה קשה בלעדי". "את בטוחה שיהיה לה קשה בלעדייך?", עניתי לה, "או שאולי, לך יהיה קשה בלעדיה?"

כמתבוננת מהצד על חברי ההורים אני רואה קשת רחבה מאוד של התנהגויות הוריות. חברתי ענת, העובדת כמרצה, חזרה לעבוד חמישה ימים אחרי הלידה, כשבנה עומר – אותו ילדה בניתוח קיסרי – קשור אליה במנשא. יעלי נשארה עם הילדה בבית שנתיים. הפסיכולוג ההתפתחותי וויניקוט טבע את המונח "הורות טובה דיה", שמעשמעותו, בפשטות, היא שלהוציא מקרים מאוד קיצוניים – אין דבר כזה, הורה טוב או הורה רע. כולנו עושים את מה שאנחנו חושבים שהוא הטוב ביותר עבור הילד ועבורנו, ונאלצים להסתפק בזה ולקוות שהילד יהיה בריא ומאושר ויממש את הפוטנציאל שלו. 

אבל יש פה עוד שאלה, ועוד אלמנט שאני לא יודעת אם מישהו התייחס אליו (ואם לא, צריך) – והוא, עד כמה ההורה מתייחס טוב לעצמו. עד כמה הוא לא מאבד את עצמו בתור ההורות ונשאר אדם שלם, עם אישיות ומחשבות ורצונות משלו, וכיוון, וקריירה, וחיים שאינם קשורים ישירות בילדים. על פי גישתה של יעלי, על ההורה להקדיש את עצמו לילד באופן טוטאלי, לבטל את רצונותיו וצרכיו מפני אלו של הילד – שהרי אתה זה שהחלטת להביא אותו לעולם, ולכן האחריות היא עליך. זו גישה קיצונית, אבל אני רואה את ההגיון שעומד מאחוריה. השאלה היא עד כמה תוכל להתמיד בה בלי להיות מתוסכל. ולא רק משעות השינה שנגזלו ממך, מהקריירה שלא מתקדמת לשום מקום, מהעובדה שכבר שנתיים לא יצאת לסרט או מזה שאת בר היין שלך והספריה החליפו ציוד לתינוק – אלא מהעובדה הפשוטה, שלכל אדם באשר הוא אדם, יש את הרצונות שלו והצרכים שלו, וכשחיים ביחד – לפעמים הם מתנגשים. אם אתה שם את הילד ורצונותיו לפני אלו של עצמך בכל זמן נתון – כמה זמן תוכל להמשיך כך לפני שתתמלא תסכול? לפני שתרגיש שחייך נגזלו ממך? גרוע מכך – באיזה שלב תתחיל להוציא את זה על ה"אשם" העיקרי במצב – הילד?

בשביל להיות הורה טוב, אתה צריך קודם כל להיות אדם טוב. בשביל להיות אדם טוב, אתה צריך להיות מסופק לא רק פיזית, אלא גם מנטלית ורגשית. לכל אחד יש את הסיפוקים הקטנים שלו – ספר טוב, ארוחה משובחת, פגישה עם חבר, מילה טובה. אם תנמע מעצמך את זה – אתה מרעיב את נשמתך. ונשמה רעבה היא נשמה שיכולה לתת לנשמה אחרת רק עד גבול מסוים. אמרתי את כל זה ליעלי, וגם אמרתי לה שהיא חייבת לסמוך על תמרה שתוכל להסתדר בלעדיה במשך ימים אחדים – הרי בעולם הגדול היא לא תמיד תהיה שם כדי להושיט לה יד בכל פעם שהיא מתקשה. שלא לדבר על כך שיש לה אבא שדואג לה. רמזתי לה גם שההתעקשות שלה על כך שהילדה תתקשה בלעדיה מצביעה בעיני על קושי גדול יותר – הקושי שלה, של יעלי, להיפרד מהילדה, לשחרר אותה ולתת לה להתסדר בלעדיה. שהרי כבר שלוש שנים היא אמא במשרה כמעט מלאה, וזה הפך לרכיב מרכזי באישיותה. אבל היא לא השתכנעה. נסיעת העיתונאים המדהימה לזנזיבר תצא לדרך בלעדיה. והיא תצטרך לשרטט לעצמה את הגבולות בינה לבין ילדתה, ואיפה בחיבור העמוק שלהם נגמר הצורך של תמרה, ומתחיל הצורך שלה.